בימים האחרונים עלתה לי לראש המילה חולמנות וגררה אתה יחד בשרשרת צפופה (למרות ההנחיות) קרובים נוספים- המילים חלום, חלם וחמלה. אני מריחה לאחרונה את המתיקות של חולמנות באוויר- אולי זה קשור לקורונה שהאטה את קצב החיים, ששינתה לרגע את ממד הזמן. יתכן שזה בגלל ששהיתי חודש בצפון – שם הטמפו איטי יותר. ואולי זה כי עסקתי בכתיבת רומן- משהו שמראש דורש קצב אחר.
החיים הרגילים קורים בעורק הראשי, שם הכל זורם באופן ישיר ומהיר, במן מסלול ברור שדורש מטרות והספקים. החיים החולמניים מתרחשים בנימים, שם הדברים עדינים יותר, איטיים, מתפצלים ומתפתלים, כמו נתונים לפרשנות. בנימים יש אפשרות לעצור, להקשיב לחושים ואפילו לשמוע את פעימות הלב. בעולם החולמנות יש לדעתי הרבה חמלה- איכשהו הדברים רכים יותר, עגולים כמו גבעות פרחוניות, יש אישור לעצור וללטף אף משי של סוס, לקלוט זמזום של דבורה, לשים לב לעונת השנה ולתת מקום לזיכרון שעולה.
בעולם המודרני המהיר שמקדש עשייה ופרודוקטיביות ומדגיש ש- זמן זה כסף- חולמנות עשויה להיתפס כחולשה, כבטלה מיותרת, כזו שמרמזת על עצלנות(אחד משבעת החטאים בנצרות). בן אדם חולמני נתפס כהססן, חסר החלטיות, כזה שלא לוקח אחריות ולא מצליח להתאים את עצמו לקצב החברתי הנדרש. הוא עשוי להיתפס כמבולבל, כזה ש- מחפש את עצמו- ואולי אפילו קצת חלמאי- מה שנקרא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר.
אבא שלי הוא טיפוס חולמני. למרות שהוא קיבוצניק במקור הוא אף פעם לא התחבר עד הסוף לרעיון- העבודה היא חיינו-. הקצב שלו איטי, הוא אוהב להתבונן בדברים הקטנים של החיים, מתעכב ומציץ בצמחים וחרקים, הקול שלו רך ושלו ותנועות הגוף אטיות. אימא שלי לעומת זאת הייתה נמלה עמלנית- תמיד בפעילות, בקצב מוגבר, בתנועות מהירות, איכשהו ריחפה סביבה תמיד עננת אינטנסיביות. אנשים התעייפו רק מלהסתכל עליה. אפילו השינה שלה הייתה ערנית, בניגוד לשנת הדוב של אבא. כשהם היו יוצאים לטייל בעולם אימא שלי אהבה לטפס על הרים גבוהים עם תרמיל כבד ואבא שלי העדיף להסתכל על ציפורים או להתחבר עם הדייגים של הכפר.
אני מניחה ששני החלקים קיימים בי. מה שבטוח שתמיד הייתי חולמנית- נהגתי לרחף בעולמות דמיוניים. לפעמים עם עיניים פקוחות ולפעמים סגורות. לעתים בשקט, לבד, בטבע אבל גם בחדר רועש מלא אנשים. לא ממש הבנתי את הצורך הזה שלי בהתנתקות מהמציאות ובכניסה לממלכה אחרת, חייכנית ומזמינת אורחים, שבה פועלים כוחות פיזיקליים שונים לגמרי. שם אפשר לשוט נטולי משקל וכאב, בין הררי צמר גפן מרפד, לפגוש פרפרים בצבעים מופלאים, לבלוע אוויר מלא עסיס מתוק ולהקשיב לצלילים מרגיעים כמו רחש של פלגי מים. אני פשוט לא הצלחתי לעמוד בפיתוי וחזרתי לשם שוב ושוב.
עד היום אני יכולה לשבת לבהות בים ופתאום יחלפו חמש שעות. קשה לי להסביר בדיוק מה מתרחש בזמן הזה – לכאורה אני רק יושבת במנוחה מוחלטת אבל בכל זאת משהו קורה, יש איזה תזוזה פנימית עמוק בבטן, כאילו שלולאות עמוקות ומשמעותיות נקשרות להן בשקט. פעם התביישתי והסתרתי את הנטייה הזו לחולמנות מאנשים וגם מעצמי. היום אני מבינה ומקבלת את זה שאולי יש לי קצב אחר.
לאחרונה אני קושרת בין חולמנות לחלומות, הם לא סותרים אחד את השני, אלא הם קשורים זה בזה. הם בלתי נפרדים, כמו תאומים ברחם שמוזנים יחד. אני מרגישה שהדברים שקורים בזמן בהייה הם החזון שלי, הרצונות העמוקים שלי, היצירה שלי והקול שלי. הם כל מה שאני רוצה להגשים בעולם הממשי. הספר שלי נכתב בעזרת הים, הסדנאות שלי נולדו יחד עם העננים, המנות שאני מכינה הן בהשראת ציוץ הציפורים. אז בואו ניקח לנו השבוע איזה זמן לחולמנות אטית וטהורה- בלי שום אשמה, עם המון כוונה וחמלה. העולם הסואן בחוץ יחכה…