כשהייתי נערה פחדתי להביט במראה-
הייתי עושה עיקוף כדי לא להיתקל בה.
במקלחת הייתי מכבה את האור.
אם בכל זאת מראה הצליחה להפתיע אותי,
ידעתי להביט דרכה
בלי לראות את עצמי.
כשבגרתי קצת למדתי לזייף,
לעשות כאילו אין לי בעיה להביט.
התאמצתי להנדס את עצמי, למתוח כמה שיכולתי
תמיד מנסה לפצות על משהו.
אבל אם תפסו אותי לא מוכנה, למשל בתמונה,
בזווית לא נכונה-
חזרתי מבוישת לתהום החשכה.
זה לא היה קשור למראה חיצוני
אלא לבפנים.
פחדתי מהחללים הריקים שהיו בי.
חששתי מהבורות השחורים.
מהפירורים המפוזרים
של הזהות שלי.
רק כשהעזתי להסתכל באמת
להישיר מבט לתוכי, מצאתי.
מצאתי משמעות. מצאתי ערך. מצאתי קול.
ויופי.
אז התחלתי לחבר את עצמי.
לבפנים. לבחוץ. לעולם.