להשיל. זו המילה שעולה לי בראש בזמן האחרון. אולי זה קשור לקורונה שצמצמה משהו אצלנו. ואולי זה בכלל הקיץ. העונה הזו מאפשרת אוורור – החלונות פתוחים, אנחנו נמצאים הרבה שעות בחוץ, המעילים מפנים מקום לבדים קלילים, את הנעליים הכבדות והגרביים מחליפים סנדלים וכפכפים. אפילו האוכל הכבד משתנה לאבטיח.
אולי זה כמו סרטן שמשיל שריון. או כמו נשל של נחש. כשהם גדולים הם נפטרים מהעור הקשיח או מהשריון. הם חייבים להשיל כי השריון והנשל קטנים מלהכיל. רק ככה הם יכולים לגדול. בתקופה הזו, עד שהעור והשריון יצמחו מחדש, הם עירומים. חשופים. פגיעים. אז קל לצוד אותם. הם חסרי הגנה. זו בעיקר תקופה של שינוי וחוסר ודאות.
נראה לי שממש כמו בטבע, גם אנחנו משילים עכשיו. זה קורה כשאנחנו צומחים. מבפנים. כך מרגישה לי התקופה הזו. אין לנו ברירה אלא להשיל. כי התקופה הזו דורשת התחדשות והתאמה. הסתגלות. צריך לבדוק מה כדאי לשחרר. מצד שני מה צריך לזקק. כאילו שאנחנו חופרים עמוק פנימה, אל הליבה של עצמנו. כל מה שמיותר מתאדה ונשאר רק מה שחשוב.
חוסר ודאות ושינוי בדרך כלל מלחיצים אותנו. זה לא דבר פשוט. אבל כידוע שינוי מעיד על חיים. והוא קורה כל הזמן. דווקא דרכו מתגלים דברים אמתיים. עמוקים. השינוי משמש כמסננת עבורנו- מה רלוונטי ומה מיותר. וכך אנחנו יודעים מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. כך הקול הפנימי שלנו מתחזק ואם נקשיב לו הוא יוביל אותנו אל החוף.
עד הפעם הבאה…