בשיעור היוגה האחרון שלי צותתי כהרגלי לשיחות שמסביבי. זה משהו שאני עושה כל חיי. כמו שפעם היו יוצאים ללקט זירעונים ועשבים כך אני יוצאת כל יום ללקט סיפורים. זה לא שאני חטטנית, פשוט כך אנשים כותבים מקבלים השראה, הסיפורים שבחוץ מדגדגים ומערבבים את אלה שבפנים ועוזרים להם לצאת. אז שתדעו שאני שומעת הכל וגם זוכרת ואולי גם קצת משתמשת בזה אבל אל דאגה- תרגישו הכי טבעי וחופשי לידי!
בכל מקרה השיעור טרם החל, היה נדמה לי שאנשים לובשים את הפרצוף העמוק הזה של שלווה שמימית, כל אחד היה עסוק במתיחותיו (אני קצת התבטלתי, כי גם כך מתמתחים בזמן השיעור אז למה להתחיל לפני?) ובינתיים הקשבתי לשיחה היחידה שהתקיימה. שיחה שהשאירה בי חותם.
המדריך הנאה ( כמובן שהוא גיי) ואחת המתרגלות הצעירות דיברו על השתלת שיניים. אני חושבת שהם אמרו שהייתה כתבה גדולה בעיתון או בחדשות, לי אין טלוויזיה אז אולי פספסתי. בכתבה דובר על כך שכולם משתילים ושיש מחירים מאד אטרקטיביים בתורכיה. המדריך סיפר שהוא נוסע לסופ”ש שופינג באיסטנבול ושהוא מתכוון לקבוע פגישה אצל רופא שיניים שם. המתרגלת אמרה שהיא גם מעוניינת בהשתלה אבל קצת חוששת מתורכיה. לרגע חשבתי שהם צוחקים, אני נשבעת שהיו להם שיניים ישרות, יפות ולבנות. מרוב הלם אמרתי בקול רם- אתם לא שפויים, מה רע בשיניים שלכם?– ואפילו גלשתי לכיוונם במן תנועת קוברה מאולתרת כדי להציץ מקרוב וחשפתי את זה שאני מקשיבה להם. לשמחתי הם לא נבהלו מההצטרפות הפתאומית שלי והגיבו לשאלתי בסבלנות סימפתית. הבחורה אמרה שהיחס בין השיניים לחניכיים אצלה הוא לא מדויק והמדריך אמר שקשה אולי לראות בעיה בשיניים אצלו אבל שהוא רואה וזה מפריע לו.
אני מודה שבשנייה הראשונה , במן אינסטינקט פראי, סגרתי את פי כמנסה להחביא סוד מטריד– השיניים שלי מרווחות, קטנטנות, מחודדות וניביות. בצעירותי שאלתי את הוריי למה הם לא התקינו לי גשר ורק בגיל 30 למדתי לאהוב אותן ממש- זה קרה בהודו, בטיול שבו למדתי לחייך באמת, מבפנים, מכל הלב (זה לפוסט אחר) אבל לרגע אחד שכחתי את זה, כי אם הם מאוכזבים מהשיניים המושלמות שלהם מה הם יחשבו על השיניים שלי?
ברור שגם אני מתעסקת במראה שלי. היו פעמים שחשבתי לעשות ניתוח פלסטי באף או למלא קמטים אבל זה אף פעם לא קרה. אני לא יודעת אם זה פשוט לא באמת מעניין אותי או לא מספיק מפריע לי או שאין לי אומץ. חוץ מזה אני גם לא סובלת בתי חולים, כאב ובעיקר מחטים. מבחינתי דקירה של מחט זו חוויה ממש אלימה, כשהייתי ילדה בזמן זריקה בטוסיק צרחתי -הצילו- והרעדתי את כל המרפאה, בזמן דיקור סיני המחטים יצאו לי לבד מהגוף, וכשאני צריכה בדיקת דם (דבר שאני כל הזמן דוחה בכמה שנים) אני תולשת לאחות את היד. ממש פוביה. אז לעשות את הדברים האלה בלי שאני חייבת לא נראה לי אפשרי.
אחרי שיעור היוגה, למרות הרגיעה בגוף, המוח שלי המשיך להסתחרר. חשבתי שאולי עוד כמה שנים העולם יהיה מורכב רק מאנשים עם אפים קטנטנים, שיניים מושלמות, עור חלק חלק, שהכל בהם פרופורציונלי ומדויק, נטול זוויות מיוחדות. המחשבה הזו העציבה אותי קצת- קודם כל כי אני ארגיש לא שייכת אבל גם כי אני מרגישה שהפגמים של כל אחד הם כמו תבלינים שמוסיפים לתבשיל, אותם דברים שנותנים לכל תבשיל את האופי המיוחד שלו. לעתים קצת יותר חריף, או מתוק, עם כמה טיפות סחוטות של לימון, שן שום וגם פפריקה או אולי כמון. יכול להיות שהמרקם גס יותר, אולי הבישול התרחש על אש קטנה או נמוכה, ובפנים כוסברה במקום פטרוזיליה. אמנם בכל מקרה מדובר באוכל ואפילו באותו המתכון ובכל זאת הוא תמיד אחר, עם מגע ותערובת ייחודיים. אי אפשר שכל הטעמים יהיו אותו הדבר, וגם לא כל הסיפורים. זה יהיה נורא משעמם. הקסם הוא בזרמים התת קרקעים שיש בכל תבשיל, בכל אדם, בכל פרצוף. זרמים תת קרקעים שמציירים את הקסם של החד פעמיות.
אז הנה מתכון מופרע של – סלט פגום – שיש בו כל כך הרבה טעמים וניגודים עד שהוא מעבר למושלם!!! הוא יתאים בול ליד הלביבות והסופגניות.
סלט פגום ( 8 מנות)
המצרכים-
- 1/2 כרוב סגול ( או אחד קטן )
- 2 צרור רוקט
- 2 צרור גרגיר
- 1 צרור כוסברה
- 1 קופסת נבטים
- חופן גדוש של חמוציות
- 4 אפרסמונים
- 200 גרם בוטנים קלויים קצוצים
- 1/3 כוס שמן זית
- 1/3 כוס רוטב סויה
- 1/5 כוס שמן שומשום
- 1/4 כוס סירופ מייפל
- מיץ מלימון שלם
- מלח ופלפל לפי הטעם
אופן הכנה
לשטוף את הירק, לגרד את הכרוב ולקצוץ את הירוקים והנבטים. לשים בקערה. את האפרסמון לחתוך לקוביות קטנות ולהוסיף יחד עם החמוציות והבוטנים. לצרף את כל הנוזלים והמלח הפלפל ולערבב היטב. לא להתבייש להוסיף עוד מייפל או סויה. שיהיה חג שמח ומלא באור!!!
