המתוק של סבתא

סבתא שלי האמריקאית אהבה מתוק. הבית שלה היה מלא בעוגיות מכל הסוגים. אני חושבת שהיא הכי אהבה צ’וקלט צ’יפ. מתחת לדגני הבוקר הבריאים היא הייתה מחביאה סקופ של גלידת וניל. לפעמים נדמה שהיא הייתה אוכלת רק בשביל לזכות בקינוח.
היא תמיד אכלה באיטיות, הזיזה את האוכל מפה לשם, ולמרות שלא לקחה מנה גדולה, תמיד השאירה משהו בצלחת. עד שהגיע המתוק. אותו היא ידעה לאכול בשלמותו.

האהבה הזו למתוק התאימה לאישיות של סבתא- היא הייתה חייכנית, מצחיקה, קופצנית וזריזה. במבטה החום נצנצה לה שובבות. היא תמיד פטפטה במין זמזום פרחוני שלא שקט לעולם. אף פעם לא ראיתי אותה נחה. זה היה הבחוץ שלה.

כשהייתי ילדה ידעתי שסבתא לפעמים לא ישנה. אני לא זוכרת אם שמעתי אותה אי פעם מטופפת בשקט בחושך או שאימא סיפרה. או אולי סבא. אני כן זוכרת שהייתי מוצאת סיר קטן עם שוקו שסבתא אמרה שהיא הכינה בלילה, וגם שהיו לה כדורים ליד המיטה. כדורים לבנים, יותר קטנים מאקמול. לפעמים נדמה לי שהיא הייתה חייבת את המתוק ביום כדי לשרוד את הלילה.

בבוקר, כשהיא עטופה בכותנת לבנה ונעימה, קשה היה לדעת אם היא ישנה או לא. שפתיה כבר היו משוחות באודם המיוחד שלה. החיוך כבר היה שם. וגם הפטפוט העליז. כשהייתי שואלת אותה- איך ישנת, סבתא ?- היא תמיד אמרה שהיא ישנה טוב. אני חושבת שידעתי שזה לא נכון.

אני גם לא זוכרת מי סיפר לי על האולקוס של סבתא. האולקוס שבגללו היא לא רגועה. ושיש לו תקופות טובות יותר ופחות, ושהוא מתעורר דווקא בלילה. האולקוס נגרם בזמן מלחמת העולם השנייה. היא התנדבה בצלב האדום ושהתה באירופה ועזרה לחיילים האמריקאים. סבתא אמרה שאיטלקים נתנו לה לשתות יין שהכיל שברי זכוכית בכוונה, וזה מה שפצע את הבטן שלה. היו לה הרבה סיפורים מאותה תקופה והיא נראתה לי גיבורה.

בזמן האחרון אני חושבת עליה הרבה. אני מתגעגעת. אולי זה בגלל סיורי הכתיבה בשוק שגורמים לכל הסבתות לרחף ולהגיד שלום. אולי זה בגלל שהתבגרתי והיום אני מבינה שהיה פער בין הפנים לחוץ. אולי זה בגלל הפערים שאני חוויתי. אני מכירה את כאב המאמץ המיוזע של ההסתרה. את החיים המושלמים שזרים לך. אני מרגישה שיש כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת עליה, אבל אולי כן. לא את הפרטים המדויקים אלא את ההרגשה.

אני מנסה לחשוב מה אכל את סבתא מבפנים, כשהכול מסביב היה נראה כל כך מושלם. כשאני מביטה בתמונות שלה אני מתפעלת מהסטייל, היופי, החיים הטובים שנשקפים מכל פריים. האצילות ששזורה בכל פרט. סבתא גדלה במשפחה עשירה, הייתה נאה, חכמה, ספורטאית. תמיד התגאתה במורשת האירית שלה והייתה ילדה אהובה של אבא. ובכל זאת היה בה כאב נסתר. אני מתמקדת בעיניה החומות ותוהה.

אולי זה קשור ליחסים המרוחקים מאימא שלה או לאחיה השתלטן והבעייתי. אולי זה בגלל המלחמה הגדולה. גם סבא שלי נלחם ביפאנים וחזר עם פוסט טראומה ומיד ניסה לחזור לחיים, בתקופה שהיו צרכים להחזיק הכל בפנים ואסור היה להתפרק. בימים ההם האפשרות היחידה הייתה להיות כמו כולם ולהיות משוכנעת שזה מה שרצית. אז אמנם לסבתא היה הכל, אפילו אומנת ומבשלת שטיפלה בילדים בזמן שהיא חיכתה לבעלה שיחזור מהעבודה. אבל מה בעצם היה שלה? מה היא באמת רצתה? אני לא יודעת אבל הייתי רוצה לשאול אותה. להכיר אותה באמת.

כשאני חושבת על השושלת הנשית הזו אני מרגישה שההסתרה היא כמו תכונה גנטית. גם אצל אימא שלה. גם אצל אימא שלי. ובחלקי נפלה הזכות לנסות ולצמצם את הפערים, בין הפנים לחוץ. בדמיוני אני רואה אותה מתהלכת בלילה בין חדרי הבית הישן, הבית שכבר לא קיים, הכותונת הלבנה שלה מתנפנפת, והיא חסרת שקט. אני כבר לא ילדה ואני לוחשת אליה את שמה, וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותה , לתת לה לנוח ולהריח שוב את ריחה האהוב.

מתוך העיסוק שלי בחומרים האלה נוצרה סדנה בנושא-זהות- דרך האוכל מגלים עוד דברים על האופי שלנו, השפעת הסביבה ועל יכולתנו להשתנות. בארוחה יש מנה שמתמקדת בפער בין הפנים לחוץ. מדובר בקישואים שממולאים בעצמם- כלומר סירת קישוא שבתוכה מילוי שעשוי מלב הקישוא, אגוזים ועשבי תיבול. שני “מצבים” שונים לגמרי של אותו חומר גלם. כמעט כמו אישיות שונה.
בכולנו יש פערים, השאלה מה הרוחב והעומק שלהם והאם ניתן לחיות איתם בשלום. כשכותבים דמות ספרותית פער גדול הוא מצוין אבל בחיים האמיתיים הוא כואב וקשה. לפעמים מספיק רק להציץ בסדקים על מנת להתחיל להשלים ולאחות אותם בעדינות.
ובינתיים אפשר ” למלא פערים ”
עם קישואים טעימים- מתכון שמוקדש לסבתא.

החומרים

-6 קישואים קטנים חצויים ומרוקנים(לשמור את המילוי)
-1 בצל
-4 שיני שום
-חופן אגוזי מלך מרוסקים
– שליש כוס פירורי לחם
– מעט שמיר קצוץ
-כפית סילאן שטוחה
– 1/4 כוס שמן זית
– מיץ מחצי לימון
– מלח, פלפל וכמון.( לפי הטעם)
– קמצוץ פפריקה חריפה לקישוט.
– 1/3כוס טחינה גולמית.
– 5 עגבניות טריות
– 1/4 כפית סוכר

אופן הכנה

להניח את סירות הקישואים על מגש, לזלוף שמן זית מלח ופלפל ולהכניס לתנור בחום בינוני ל 15-20 דקות. בינתיים במחבת לטגן את הבצל והשום, להוסיף את מלית הקישואים, ולאחר שהתרככו להוסיף אגוזים, פירורי לחם, שמיר, סילאן, מלח, פלפל, כמון ומיץ לימון. לערבב היטב. למלא את סירות הקישוא. אני אוהבת לקחת טחינה גולמית עם מים ולערבב לנוזל סמיך- ולכסות כל קישוא בכף טחינה ולהכניס שוב לתנור לחמש דקות של הקרמה. לפזר מעל מעט פפריקה חריפה.
כמו כן אני מגישה את הקישוא על רוטב עגבניות טרי שאני מכינה בבלנדר- עגבניות, שן שום, קצת סוכר, מלח ופלפל.
בתאבון.